צרפתי, אמריקאי וישראלי סועדים במסעדה עם נשותיהם. לפתע הצרפתי מבקש מאישתו: "תעבירי לי את השרי, מון שרי.." (שרי=דובדבן, מון שרי=מותק) כעבור כמה דקות, אומר האמריקאי לאישתו: האני! תעבירי לי בבקשה את האני.." (מותק, תעבירי לי בבקשה את הדבש). כעבור כמה דקות נוספות, פונה הישראלי לאישתו :"תעבירי לי את הסטייק, בהמה!!"
הפעם נאדיר את הנשים (חס וחלילה לא נדיר אותן...) ונעלה חיוך קל על השפתיים. בספרו של אבשלום קור, הגיע זמן לשון, מובאים בין היתר הדברים הבאים: "כפר סבא" אמנם נקראת על שם סבא ולא על שם סבתא אבל עובדה שאומרים "כפר סבא גדלה" "כפר סבא התרחבה" ולא "כפר סבא גדל" "כפר סבא התרחב", כי דברים טובים אומרים בלשון נקבה. עובדה ש"כישלון" זה בזכר, ו"הצלחה" זה בנקבה. אמנם יש בעברית מילים שאפשר לומר בשני המינים: שמש, דרך, ועוד, אבל גם בזה העדיפות לנקבה: למשל אומרים "רוחו טובה עליו", אבל ההפך מזה בשיר "רוח עצוב". כי כשזה עצוב, זה בוודאי בזכר. בעשרת הדיברות כתוב לא תגנוב, לא תרצח ולא נאמר לא תגנבי, לא תרצחי – כי רק הגברים עושים את זה... בכלל הנקבה היא דבר מבוקש יותר, יקר יותר, אפילו בתחבורה: בזכר יש אוטובוס שזה דבר המוני, אבל לאניני הטעם – מונית. "יום" זה בזכר, יש שישה ימים בשבוע, אבל השבת זה בנקבה, שבת של מנוחה (גם מנוחה זה בנקבה), שבת של נחת (גם נחת זה בנקבה).
